**********

חברה, תודה על כל המחמאות מאתמול. התרגשתי ולעתים הסמקתי, אבל זהו. מספיק. מעתה מגיבים רק על החומר הכתוב ועל ההיסטוריה של הכתיבה שלי בארצנו הקטנה.. אני מעריך מאד את המחמאות, מחמאות שכאלו לא קבלתי במקשה אחת אף פעם, ואני מודה לכולם

**********

אז זהו. לחצתי את ידו עמוס שוקן, ואני כתב הספורט של עתון "חדשות". רק שבועיים לפני זה הייתי בגארדן סיטי, לונג איילנד, MINDING MY OWN BUSINESS ולפתע אני כתב בעתון שלגבי היה רק שם – "חדשות".  רק אח"כ התברר לי שאני חבר צוות בעתון הרבולציונרי ביותר שידעה המדינה, עתון צהוב כפי שלא היה שום עתון ישראלי לפניו, ובאותו זמן אדום – שמאלני בגלל כמה מהעיתונאים המובילים שבו (ומשום מה אותו דבר קורה בארה"ב כשרוב העתונאים הגדולים ביותר הם ליברלים ונוטים שמאלה) שנתן לקוראיו את ההרגשה שהוא חלק מהחברה, שעומד לבצע לא רק מהפכה בכתיבה העיתונאית, אלא, אולי, מהפכה חברתית וכלכלית בישראל של אז.

ישנם כאלה שהיום מאשימים את העתון שהפיץ וירוסים לכל עבר, ובמו ידיו גרם להתדרדרות של 'ידיעות' ו'מעריב' שחייבים היו לשנות בעצמם את הדרך שעיצבו פעם יהודה מוזס ואחריו נוח מוזס ב'ידיעות', ועזריאל קרליבך ב'מעריב'. 'חדשות' הכריח אותם לשנות את הפורמט, להכניס צבע, ולהצהיב את עיתונם ברמה שהיתה גורמת למוזס'ים ולקרליבכי'ם לחטוף צהבת ולמות על המקום. אבל הרבה אחרים טענו שהעתון היה הדבר הטוב ביותר שקרה לישראל, וחלק מהתרומה שלו היתה שהוא היא מוות סופי לעתונים "דבר" של מפא"י, "על המשמר" של מפ"ם, וה"צופה" של הדתיים.

אבל התרומה שלו גם היתה – לצערם של רוב תושבי ישראל – שהוא גרם גם לידיעות' וגם ל'מעריב' להפוך לצהובונים לא קטנים יותר מש'חדשות' היה עד שנפח את נשמתו, וכשאתה "צהובון" , אתה כבר לא יכול לחזור להיות עיתון בעל משמעות וחשיבות ארצית ובינלאומית.

מה שמאד גירה אותי בעתון היתה העובדה שהוא היה בעל תדמית צעירה ואנטי ממסדית. השפה של כולם – ואני רק הייתי חלק מהמכונה – היתה עברית משוחררת, צעירה, ועל גבול הסלנג ממש, בדיוק השפה שכתבתי והשתמשתי בה ב'חדשות הספורט'. נאמר לי ששוקן אמר להרבה מכתביו "תכתבו כמו לס מ'חדשות הספורט'", וזו היתה מחמאה גדולה. זה היה שינוי דראסטי מהשפה השמרנית, הרצינית, והמשעממת של כל העתונים, כולל 'ידיעות' ו-'מעריב', שעד ש'חדשות' הופיע לא היו שונים בהרבה מ-"דבר" ו "על המשמר" מלבד היותם צהרונים עם שטח קטן ופורמט שונה.

'חדשות' העתיק מהצהובונים הבריטיים והניו-יורקים את הגישה הטבלואידית מבחינה גראפית עם כותרות בומבסטיות שלפעמים כיסו עמוד שלם. כל כותרת היתה אמורה להיות סקסית, מגרה, מפחידה, או קוראת תיגר. העיתונאים שם התחרו על הכותרות הרעשניות והצווחות ביותר.

אולי הרבה לא יסכימו איתי, אבל לדעתי העיתון שינה והשפיע המון על כל העיתונות בישראל באופן הכתיבה, בגישה, ובתבניות. שוקן הכניס עוד חידוש כשהוא נתן לנו חוזים אישיים במקום ההסכמים הקיבוציים והקביעות שהיו בכל העתונים האחרים. בתחילה – שנתיים ראשונות – הכל היה אחלה סידור, אך כשהעתון החל להפסיד כספים, החוזים האישיים הירשו לשוקן לפטר עתונאים על ימין ועל שמאל.

בתחילה הרגשתי מיד שאני נכנס למגרש המשחקים שלי.

בפגישה עם שוקן הוא סיפר לי על כל העיתונאים שהוא גייס לעתון: אמנון דנקנר. נתן זהבי. דן בן אמוץ. חנוך מרמרי. רונית ורדי. יגאל סרנה. רון מיברג. ירון לונדון, דורון רוזנבלום. דודו גבע. אהוד אשרי. עירית לינור. מנחם שיזף. גדעון קוץ (שחתם 'דן גלעדי'). היחידים שהכרתי בשם היו דן בן אמוץ ואמנון דנקנר, ואת נתן זהבי הכרתי אישית כי הוא היה קולגה ב'חדשות הספורט', אבל נענעתי בראש כמתרשם מאד מהרשימה.

אבי רצון הציג בפני את אנשי הצוות שלו: כולם ילדים ממש – צעירים בני 21-28 – שאיש לא שמע ולא ידע עליהם: עמיר פלג…נדב יעקבי…אבי מלר…יעקב זיו…אשר גולדברג…היו עוד כמה שאני כבר לא זוכר שהפכו לכוכבים בעיתונות הספורט הישראלית, אבל נעלמו לי ב15 השנים האחרונות.

אבי עשה ממני מין "דוד מבוגר" שכולם צריכים ללמוד ממנו, והיה לי כיף אמיתי לעבוד עם הצעירים המוכשרים האלה. אבי רצון היה העורך האידיאלי לחבורת הצעירים הזאת ולעיתון, כי הוא לא חשש מלהושיט את צווארו לקחת צ'אנסים, ולצאת עם כותרות בומסבטיות ששיגעו אז את כל ישראל. לי הוא אמר "TO GO ALL OUT", ולהרביץ אותה. לי תמיד היה רושם שאבי מרשה לכתביו לעקם את האמת, ולמתוח סיפורים ימינה או שמאלה, כל זמן שזה מביא כותרות ודיסקוסים ברחוב. העסק עבד על הכיפאק. "חדשות" הפך למוסף הספורט הטוב בישראל.

הבעייה שהיתה לי ב'חדשות' היה חוסר המקום לכתיבה. שוקן לא רצה ספורים ארוכים וזאת ההוראה שנתן לעורכים, וכמובן שגודל הכותרות גזל שליש מהעמוד לפני שכתבת "ניו יורק ניקרבוקרס".

אז ב'חדשות' רוב מאמרי היו קצרים הרבה יותר מהרגיל, אבל אז החלטתי שהגיע הזמן לשנות את השפה, וככה ב'חדשות' נבראו המילים הבאות:

* חיצים (וגם: תקיעות, תרועות, סכינים) – נקודות. בדרך כלל השתמשתי באחד מאלה כששחקן השיג מספרים יוצאי דופן, אך לא תמיד: "ברנרד קינג סיים את הערב עם 53 חיצים בלבם של הסלטיקס". "מייקל תקע 63 סכינים בפרקט של הבוסטון גארדן".

* זכוכיות (וגם: קטיפות, הורדות, ניקויים, אשכוליות) – ריבאונדים, כדורים חוזרים. בעברית תקנית, "קרל מלון ניקה 18 זכוכיות";  "קארים קלע 28 והוריד 20 אשכוליות"; "לשאקיל או'ניל היו 19 ניקויים נגד הגבוהים של הספרס".

* בונבונים (וגם: סוכריות, מתנות) – שם כולל לאסיסטים, מסירות לסל. "סטוקטון סיים את המשחק עם 17 בונבונים"; "בוב קוזי חילק הערב 18 מתנות לפרונט-ליין של הסלטיקס".

* גניבות (וגם: שדידות, כיוסים) – שם כולל לחטיפת כדורים, הגניבות הגדולות שיש בכדורסל. מקור הכינוי הוא שדרי הכדורסל האמריקאים שצרחו למיקרופון, "האבלצ'יק גנב את הכדור והוביל את הבאקס לניצחון". או, "סטוקטון כייס את מרק ג'קסון ארבע פעמים", או "חמש שדידות של הבולס על הניקס ברבע האחרון הביאו לתשע נקודות, וזה היה המשחק".

* לבנים (וגם: בלטות, קורות, בצלים) – כינוי לזריקות איומות ממרחק, כאלה שנזרקו ללא כתובת, כאלה שהסתיימו כ"אייר בולים" (לא נגעו בטבעת כלל). "מג'יק עוד ניסה לעשות משהו ברבע האחרון, אבל זרק לבנים"; "הניקס זרקו רק בלטות במשך כל הרבע השלישי".

* תקרות (גגות, כיסויים) – שם כולל לביצוע חסימה. השתמשתי בביטוי כששחקן עשה חסימה אדירה, יוצאת דופן על יריב, או כשהשיג חסימות רבות במשחק; "מי שלא ראה את חסימתו של ביל ראסל על דרל אימהוף לא ראה תקרה מימיו"; "מנוט בול שינה את זווית הזריקה של כל שחקני אזור הצבע כשהוא מסיים עם שבעה גגות".

* "החברים שלי מאור יהודה" – יום אחד אכלתי צהריים במסעדת הדגים הטוניסאית בכניסה לעיר. המלצר ניגש ושאל אם אני מנחם לס. אמרתי "כן". מתברר שהוא היה עכבר כדורסל, חולה סלטיקס ושונא הלייקרס כמוני. מיד התאספו כמה אנשי מסעדה אחרים ודיברנו "הופס" במשך שעה. למחרת כתבתי ב"חדשות": "איך אומרים החברים שלי מאור יהודה? 'אם אתה שונא חתולים ואת הלייקרס אתה חייב להיות אדם רגיש נפש ואינטליגנטי'". קיבלתי על הראש בגלל המשפט הזה, כי עשרות מכורי חתולים צלצלו לעמוס שוקן ודרשו את הדחתי. מאז השתמשתי ב"חברים שלי" בכל זמן שהיה לי דבר אינטליגנטי לומר ובכל פעם שרציתי לעלות קצת על הלייקרס.

* טיקים – הכינוי שהשתמשתי בו לתיאור שניות, כמובן בשל הדמיון לתקתוק השעון; "שבעה טיקים לסיום ורודמן עושה צעדים".

הכינויים הללו לא תפסו, אני יודע – כפי שתפשו "עונת המלפפונים" ("חדשות ספורט" 1962) או "עכברי כדורסל" ("חדשות הספורט", 1964), אבל בשנים שכתבתי ב"חדשות" השתמשתי בהם 75% מהזמן, ובתקופה ההיא הם די ניכנסו ללקסיקון הכדורסל הישראלי, עד שנפחו נשמתם.

ל"חדשות" היה גם מוסף ששי מצויין, ושם פרסמתי כמה מסיפורי הטובים ביותר, כולל המאמר אגדת ספורט שהטריפה אומה שלמה על הפיצ'ר סיד פינץ' שהיה מאמר המבוסס על סידרת כתבות שכתב  פלימטון בספורטס אילוסטרייטד בימים ההם הסתובבתי בת"א ואנשים עצרו אותי ברחוב (ב'חדשות' הופיעה תמונת העיתונאי לצד הפוסט שלו) ואמרו לי כמה הם נהנו מהמאמר הזה או האחר. "חדשות" פרח, ואיתו מוסף הספורט שעשה בית ספר ממש ל'ידיעות' ו-'מעריב' שהמשיכו לכסות ספורט בסגנונם המשעמם והשבלוני.

ב'חדשות' לא כתבתי מילים אנגליות, אבל התחלתי לכתוב בחופשיות מחלטת מילים לועזיות באותיות עבריות. דאונטאון, פלייאוף, סולד-אאוט, בק-קורט, אופנסיב פאול, גול טנדינג, איירבול, ועוד ועוד עד שזה הפך לחלק טבעי לחלוטין מכתיבתי. הכל התחיל ב'חדשות' ואני מאמין שלאט לאט שאר כתבי הספורט הישראלים נדבקו במחלה והחלו לכתוב מילים טכניות לועזיות באותיות עבריות.

קצת היסטוריה על עתון 'חדשות':

הגיליון הראשון של "חדשות" הופיע ב-4 במארס 1984. באותה תקופה היה "ידיעות אחרונות" בשיא כוחו – "העיתון של המדינה", כמעט ללא מתחרה. תפוצתו היתה בסביבות 500 אלף בימי שישי ועלתה משבוע לשבוע. "מעריב" נמצא בתהליכי גסיסה, כשתפוצתו יורדת מיום ליום.
המחזור השנתי של ידיעות הגיע באותה תקופה לכמאה מיליון דולר וערכו נאמד בכמיליארד דולר.

למרות עוצמה זו של העיתון עוררה הופעתו של "חדשות" חששות לא מעטים בידיעות. ותיקי העיתון זכרו כי עשרים וחמש שנים קודם לכן היה מעריב העיתון הנפוץ במדינה ו'ידיעות' השתרך אחריו במרחק גדול. החשש היה כי "חדשות" יעשה ל'ידיעות' מה ש'ידיעות' עשה בדור הקודם ל'מעריב'.

ההופעה של 'חדשות' שברה ממש את השוק בשבועות הראשונים.

אבל הבעייה היתה שהאווירה שלו היתה של DOG EATS DOG עם תחרות לא הגיונית ממש של חבורות עתונאים צעירים ששוקן שילם להם משכורות רעב, עם בונוסים על סקופים וכו'. התחילה תחרות פרועה שהחלה לפגוע באמינות ובאתיקה של העתונאים. למשל הכותרת הבאה, כאילו היה פיגוע בקונסוליה בבואנוס איירס, וכאילו הכתבת היתה שם ושמעה את הקונסול מדבר אל 'אליקה'. להוסיף מכת-מוות לסיפור, הסתבר אח"כ שכל הסיפור היה בדוי.

עמודי החדשות של "חדשות" היו מתחת לכל בקורת, אבל מוסף הספורט, מדורי הרכילות, וכל העמודים הפנימיים המשיכו לעניין קוראים רבים, בעיקר סטודנטים בקמפוסים, ויושבי בתי קפה בדיזינגוף ובן-יהודה.

"ידיעות" החליט לצאת במלחמה בכל הכוח ולחסל את "חדשות". לכל מאורע ש"חדשות" שלח אליו צלם, "ידיעות" שלחה לשם 4 צלמים. ואז באה מכת המוות של נוני מוזס – שעשתה רעש גדול בציבור אבל לא מנעה את הנזק – כשהוא אסר על קיוסקים המוכרים את "ידיעות" למכור את "חדשות". ואם מכת המוות לא הרגה, אז נוני יצא עם נשק קטלני חדש: הוא החליט  לחטוף מ'חדשות' את כל כתביו הטובים ביותר.

שלוש שנים אחרי ששוקן שכר אותי – ועלי להודות שהיו אלה שלוש שנות כתיבה מהנות ביותר – אני מקבל טלפון שנוני מוזס חפץ לשוחח איתי.

–כמה שוקן משלם לך?

-$500 לחודש

-מה תאמר אם אציע לך פי שלוש? $1,500 נקי, שיגיעו חודש-חודש לבנק אמריקאי לחשבון שלך?

בלעתי את רוקי. הרגשתי חובה מסויימת לעמוס, אבל לפני כבר דנקר, לונדון, ודן בן אמוץ (והרבה אחרים) עברו ל'ידיעות' ואני הרגשתי ש'חדשות' גווע. זה היה הרבה כסף אז לכתיבת טור או שניים לשבוע – גם היום אין כסף כזה לעיתונאי ספורט על טור או שניים לשבוע – כסף כזה משלמים אולי לכותב טור שהוא מגה-עיתונאי פוליטי. לא רק זאת, אבל אני אף פעם לא כתבתי לקהל כזה גדול כמו שהיה אז לידיעות שהיה בשיאו, עם 600,000 עותקים ליום.

בקשתי יום לתשובה כי רציתי לומר קודם לעמוס שוקן שאני עוזב.

בקשתי ממזכירתו כמה דקות עם שוקן. היא שאלה "גם אתה עוזב?", ופרצופי נתן לה את התשובה.

אני לא זוכר בדיוק את תגובתו של שוקן, אבל נדמה לי שהוא אמר שהוא מעריך שהוא לא צריך לקרוא על כך בעיתון.

*****************

ב-1987 התחלתי לכתוב בעיתון "ידיעות אחרונות". נוני מוזס רצה לשמור את המעבר מ'חדשות' ל'ידיעות' כסוד כמוס, ונתבקשתי לא לומר מילה בנידון. דן בן אמוץ היה אז כבר עורך "7-ימים" והחלטנו בינינו שהסיפתח שלי ב'ידיעות' יהיה קרב האגרוף בין שוגר ריי ליאונרד ל'מרבלוס' מרווין הגלר על אליפות העולם באגרוף במשקל בינוני בלאס ווגאס.

סידרתי אקרדיטציה דרך העתון, טסתי ללאס ווגאס, ושלחתי את המאמר לדן בן אמוץ.

למחרת צלצלתי ושאלתי אם המאמר התקבל, ואם זה מה שהוא רצה למוסף.

הוא הגיב במילה אחת:

"MASTERPIECE"

באותו יום ששי תמונת השער ב-7-ימים היתה שוגר ריי ליאונרד. כותרת סיפור השער – "הקרב של העשור". מאת כתבנו בארה"ב מנחם לס.

דן בן אמוץ הכניס את המאמר כפי שניכתב מבלי לשנות או להוסיף מילה.

כך נודע בישראל הקטנה שערקתי לעתון הגדול.

**********************

לאלה שעדיין לא קראו, הנה מאמרי הראשון בעתון "ידיעות אחרונות":

הקרב של העשור

שוגר ריי ליאונרד – מרווין הגלר,

אליפות העולם באגרוף, משקל  בינוני

סיזר פאלאס, לאס-וגאס,  1987

הברק גבר על הרעם. מטוס הלביא על הבואינג. ספינת החלל המחייכת, בעלת הבייבי פייס, התקיפה את נושאת המטוסים הקרחת והכבדה ולא הניחה עד שידה הורמה אל על.

באחד הקרבות הנהדרים והמפתיעים ביותר בהיסטוריה של האגרוף גבר שוגר ריי ליאונרד, המתאגרף שחזר אחרי שלוש שנות פרישה, על "מרבלס" (נהדר) מרווין הגלר, אלוף העולם במשקל בינוני והמתאגרף הנחשב לטוב בין כל האלופים. הייתה זו אחת ההפתעות הגדולות בתולדות האגרוף, אם לא הגדולה שבהן. היה זה  אחד מה"קאמבקים" הגדולים שידע הספורט, הצגה בלתי נשכחת. חשבנו שהגלר יאכל את שוגר. אבל, פתאום הכל השתנה: שוגר – בלא כל סיכוי – התעלה לרמת אגרוף עילאית, סחף את מרבלס להצגה גדולה וניצח. היה זה תיאטרון במיטבו. משחק שחמט מפליא של אגרופים ודם.

השמש זה עתה שקעה מאחורי הרי נבאדה, והאיצטדיון הפתוח הולך ומתמלא בצופים. זיקוקין נורים לאוויר, דגל אמריקאי ענק, אומרים שהגדול ביותר שנתפר אי פעם-  50 מטרים על 18 – מתנופף מראש המלון, בית ההימורים הענק. מתח שיא שאינו זכור כמותו בספורט האגרוף מאז הקרב הראשון של קסיוס קליי נגד סוני ליסטון. הנה עולים שני המתאגרפים על הזירה, שוגר בלבן, בגלימה אופנתית חדשה, והגלר בכחול.

אמרו שהרגע הזה לא יגיע. טענו שהקרב הוא פנטסיה שהתפתחה במוחות קודחים של אמרגנים מטורפים. "אין דרך בעולם להפגיש בין שני עילויי האגרוף הללו", אמרו לך יושבי הבארים האפלים בשדרה השמינית פינת רחוב 29. הקרב הזה היה מין ביצת זהב המונחת בקצה קשת האשליה. ביצה המחכה שיבואו ויאספו אותה. מרבלס הגלר, אלוף העולם הקרח הנפלא במשקל בינוני שמאז 1976 לא הפסיד, שנחשב בעיני רוב המומחים לטוב ביותר "פאונד-פור-פאונד" מבין כל האלופים, ובין שוגר (סוכר) ריי ליאונרד, הווירטואוז המקסים קל הרגליים, אלוף העולם לשעבר במשקל קל, ואז גם האלוף במשקל חצי בינוני, החוזר אחרי פציעה בעין ופרישה ממושכת של שלוש שנים.

נבר, אמרו. הקרב לא ייערך לעולם. והנה, בתוך דקות ספורות עומדים שני הגלדיאטורים להחליף מהלומות. יהיה כאן מפסיד ויהיה גם מנצח. הפנטסיה הייתה למציאות: הסיזר פאלס, קזינו ההימורים המפורסם בלאס וגאס, הוא היום מרכז העולם. 15,336 צופים, 110 עיתונאי ספורט מ-31 מדינות מלבד 400 אישורי כניסה לעיתונות האמריקאית. קרב העשור. הקרב העשיר בהיסטוריה. פרנק סינטרה נגד ביל קרוסבי; סופרמן נגד בטמן באותו הקומיקס. אונלי דה בסט, בייבי.

מדוע מוכנים שני מולטימיליונרים צעירים לסכן את מקומם המובטח בהיסטוריה, לשים את כבודם וגאוותם, ואחד מהם אפילו את עינו השמאלית, על חוד התער? מאותה הסיבה שהילארי לא שקט עד שהכניע את האברסט וקזנובה עד שכבש את האישה האחרונה: לעשות את הבלתי אפשרי, את מה שאף פעם לא נעשה לפני כן. הדחף שבכיבוש העולם, האתגר שבסכנה.

סיבה נוספת – כסף. הרבה כסף. שניהם זקוקים לעוד מיליון כמו שרחוב ירמיהו בתל אביב היה זקוק לעוד באר, אך אפילו אלה שיש להם מיליונים רבים רוצים עוד. אולי לכן הם מיליונרים. כסף וגאווה. הכסף כאן שבר את כל השיאים. 12 מיליון – ספרו אותם – 12 מיליון ירוקים למנצח, ו-11 מיליון למפסיד תמורת 45 דקות עבודה, בתוספת אחוזי הכנסה מהקופה הכוללת, שתגיע ל-100 מיליון דולרים לפחות.

אבל המספרים החשובים הם לא המיליונים, אלא המספרים הרשומים על תעודות הלידה: שוגר 30; הגלר 35. מה יתחולל לנגד עינינו? קרב בין שניים מהמתאגרפים הגדולים בהיסטוריה או אליפות בית "גיל הזהב" שבגבעתיים? הקרב הגדול אי פעם, או קרב על נבילה יחסית?

אני מסתובב בבארים, בין שולחנות הרולטה, לשמוע, לראות ולרחרח מה מתחדש. ספסרים מוכרים בגלוי כרטיסים שמחירם הרשמי 1,000 דולרים בשמונה "גדולים". שמועות וחדשות – תלוי מי המספר ומי השומע – מתעופפות בקצב של עשר לשעה. הסיכויים עולים ויורדים. הדבר היחיד שמקלקל הוא מזג האוויר החם מדי. אך כשאני תופס את מקומי כ-15 מטרים מהזירה אני יודע. מזג אוויר טוב או לא, אין עכשיו מקום אחר בעולם שבו מעדיף אני להיות.

ה"פוינטר סיסטרס" שרות את ההמנון כמו שרק הן יודעות. בו דרק באה שלוש שעות לפני הגונג. מימיני קני רוג'רס. משמאלי ג'ק ניקולסון. יותר שחקני קולנוע, סנטורים ומולטי מיליונים מאשר בהכתרת הנשיא. מנבאים ש-750 מיליון בני אדם ברחבי העולם חוזים בקרב מעל מסך הטלוויזיה "חי" או בשידור מוקלט. רק המונדיאל והאולימפיאדה יכולים להתפאר במספרים כאלה. שני המתאגרפים מקפצים עכשיו על הזירה כששוגר נראה לי מעט מפוחד והגלר מדבר אל עצמו כאילו היה בטראנס. צ'אק הול, קריין הזירה הוותיק, קורא בקול קר כקרח לשני המתאגרפים להתקרב למרכז הזירה. שופט הזירה המצוין ריצ'ארד סטיל  – ללא ספק הטוב בנמצא – נותן הוראות אחרונות, והגונג שאיש לא האמין שאי פעם יישמע קורא את קריאתו.

סיבוב 1

הגלר עומד באמצע הזירה. שוגר מסתובב סביבו, רוקד. עברה דקה ללא אגרוף. ואז, 1:52 מהפתיחה, נוחתת שמאלית ראשונה של ליאונרד, ויש לנו קרב. הגלר רודף אחרי שוגר אך מוצא רק אוויר. הקהל על רגליו. שוגר נראה בכושר מצוין והגלר, במין פלגמטיות, כאילו נותן לו את הסיבוב. העיתונאים מתלחשים: הגלר, השמאלי הטבעי, לוחם בסיבוב הראשון כימני. למה? אני נותן את הסיבוב לשוגר.

***

היש או אין חדש תחת השמש? את התשובה אל תנסו לחפש אצל קהלת, אלא אצל המהמרים המקצועיים בעיר ההימורים. אם שוגר מנצח, הרבה חדש יהיה תחת השמש כי תמיד "קלים" ניסו ומנסים לטרוף "כבדים" וכמעט תמיד כשלו. אם שוגר מפסיד, צדק קהלת: אין חדש תחת השמש. עוד "קל" עם פנטזיות לחסל את גלית ועוד קל שניכשל. מה שהיה הוא שיהיה.

כמה דברים אינם משתנים לעולם: הגלר נשאר עם האחים פאט וגודי פטרונלי; שוגר הביא אתו שוב את טראסט המוחות שהוביל אותו במשך הקריירה הארוכה, שבט של 25 מומחים מכל הסוגים בהנהלת אנג'לו דאנדי. הגלר הוכיח את מה שידענו: הוא לא מאמין בהרבה אנשים, אך ביחידים שהם נאמניו יש לו ביטחון עד הסוף. המשולש הגלר-פאט-גודי אינו ניתן לפירוק. "אף פעם לא היו יחסים אמינים, הדוקים ומתמידים כאלה בין מתאגרף, מנג'ר וטריינר", אמר אמש בוב ארום, אמרגן הקרב. הקשר החל ב-1970, אשר הגלר בן ה-16, שזה עתה החליט לעזוב את בית הספר, נכנס לאולם האימונים המרופט בברוקטון, מסצ'וסטס, וביקש להיות מתאגרף. ההסדר היה פשוט: בשעות היום האחים, מנהלי חברת בניין קטנה, מלמדים אותו לנסר קרשים, ובערב, לנסר ראשים. גודי משמש יותר כטריינר ממנג'ר, ופאט הוא יותר מנג'ר מטריינר.

השלישייה היא יחידה אחת  שיחסיה המיוחדים אינם זקוקים להגדרה. "בתחילה הם לא לקחו ממני פרוטה", אמר לנו שלשום הגלר במסיבת העיתונאים, "יום אחד נעשה כולנו כסף", הם אמרו. ועכשיו זה בדיוק מה שקורה. "אני יודע שהם אף פעם לא קיבלו את הקרדיט המגיע להם כמומחי אגרוף. בעד כל הון שבעולם לא הייתי מחליף אותם עם כנופיית המוחות המנופחים של שוגר היפה".

אם שוגר מנצח הערב תהיה זאת אחת מהפתעות האגרוף הגדולות ביותר. כולנו זוכרים את שוגר קל הרגליים, פנתר מהיר במשקל 67 ק"ג המתנפל על יריבו, נושך, עוקץ ופוצע. מה שאני רואה עתה לנגד עיני הוא סוס נפוח מעט השוקל 72 ק"ג ומתעקש לנוע כפנתר. המעבר ממשקל קל לכבד יותר הוא אחד הדילמות הקלאסיות באגרוף: הקונפליקט הוא תוספת משקל וכוח במחיר תנועה ומהירות. שישה אלופים במשקל "קל" היו לאלופים ב"בינוני": טומי ריאן, מיקי ווקר, לו ברוילארד, שוגר ריי רובינסון, כרמן בזיליו ואמיל גריפית. אך 18 נכשלו, ו-48 אלופים אף פעם לא העזו לנסות. בעקבות המטמורפוזה של שוגר, שהוסיף משקל ונראה נפוח מאי-פעם, חשבנו שינוע לנגד עינינו שור במקום סוס המירוץ הגזעי שפעם היה. חיכינו לראות גרזן במקום שברייה.

סיבוב 2

אוי, כמה טעינו! שוגר ה"כבד" נע בקלילות של בלרינה. מעביר ליריבו מסר חד משמעי: באם, אני כאן. באם, באם… אני שם. הוא נע בכיוון השעון וזורק ג'אבים ימניים, מהירים. תנועה ימנית בכיוון השעון תוך כדי שליחת מהלומות ימניות היא אחד הדברים הקשים באגרוף. שוגר עושה זאת בקלות. הגלר נראה שליו, כאילו אומר לעצמו  "יש לי עוד 10 סיבובים להוריד לו את הראש". עבר סיבוב וחצי לפני שהגלר פוגע בחבטה ימנית. חבטת "הוק" המזעזעת לשנייה את שוגר. אך שוגר מחייך, ובהתגרות א-לה-מוחמד עלי מושיט לו את הראש כמשדר "הנה, נסה שוב". הגלר זורק מכת וו פראית, שפוגעת באוויר הצלול של מדבר נבאדה. ליאונרד מסיים את הסיבוב בקומבינציה ימין, ימין, שמאל. ימין, ימין, שמאל, ימין. הקהל משתולל. הגלר ה"שמאלי" הטבעי שוב לוחם משום מה כ"ימני" כל הסיבוב השני, שגיאה שתעלה לו בסוף הקרב ביוקר.

***

פעם אחת – ראשונה ולעת עתה יחידה – הושכב שוגר על קרשים. נגד מי? דוראן? הרנס? לא! נגד אלמוני ושמו קווין הווארד. אני זוכר את הבעת פניו כשנפל: מה? מי זה קווין הווארד? הפתעה מוחלטת. הווארד, מתאגרף בינוני לחלוטין שחיפש קרבות היכן שמצא כדי לעשות כמה ירוקים, השכיב את גאון הדור ב"חצי בינוני". היה זה במאי 1984, ומיד אחרי הקרב (אותו ניצח שוגר בסופו של דבר) אומר אותו הווארד לכל הסובבים, "כשמוחמד עלי סיים, נתנו לשוגר את הבמה. אפילו את הטריינר של עלי (אנג'לו דנדי, מ.ל) נתנו לו. גם את הסגנון והטקטיקה. אין לו שום דבר מקורי. אפילו את השם הוא גנב משוגר ריי רובינסון". מילים דומות מאוד יורה עכשיו הגלר.

אימון פתוח לעיתונאים של מרבלס שלושה ימים לפני הקרב. הוא נע בזירה ומכה ללא רחמים את בובת האימון שלו. אני מתבונן בו בקפדנות: גבר בנוי למופת, מחוספס, שרירי. יש בפניו המפחידות מין חן מיוחד, מין אנושיות. עם כל מהלומה, הוא מסנן בין שיניו מילות שנאה נגד שוגר: "לא מגיע ל'פוני' (מתחזה, מ.ל) להיות כאן, הוא לא שילם את שכר הלימוד". התהילה והכבוד ששוגר מסוגל לרכוש באגרוף אחד, מקרי, היא מחשבה שמעבירה את הגלר על דעתו, והוא ממשיך: "הוא צריך היה להוכיח שהוא 'שייך' בקרבות מוקדמים נגד מוגבי או רולדן, אך לא! לשוגר היפה נותנים תמיד מתנות".

"מרבלס" מסיים את הספארינג ועובר לקפיצה על חבל. "אני אהרוס אותו. אם הוא יפסיד, תמיד יקחו אותו חזרה לטלוויזיה. אם אני אפסיד איש לא ירצה בי יותר. אני יודע שתוך כדי הקרב יגידו: 'תראו איך הגלר הולך על העין השמאלית הפגועה'. מי ביקש ממנו לסכן את עינו? הם כבר יכולים לכתוב כי לא רק את העין אעקור, אלא ברצוני להופכו גם לאילם וחרש".

התסכול מורגש. הנה אלוף דגול, שלעומתו ליאונרד השיג מעט מאוד, אך בגלל האישיות והכריזמה, שוגר ולא הגלר הוא גיבור האומה. האימון תם. הגלר נכנס להתקלח. כשהוא יוצא, על ראשו מונח כובע בייסבול חדש ועליו כתוב: "ללא רחמים".

סיבוב 8

הסיבובים 3 עד 8 היו טובים, אך לא קרה בהם שום דבר מיוחד. השניים צוברים נקודות, ובפנקסי הם מצויים בשוויון כשנשמע הגונג לשמיני. הגלר מתחיל להבין שהגיעה השעה להרוס, וללא רחמים. הוא מתקיף בשצף קצף. הוא טנק שבא להרוס ולא לרקוד, ועכשיו הוא זורק פגזים שמספיק שאחד מהם יפגע  כדי ששוגר ייקצר כשק חיטה בקיבוץ בית קמה. שוגר יודע להתחמק. המלחמה בזירה כל כך מלאה פעילות ותנועה, שקשה להמר מי מוביל. כיצד ישפטו שלושת שופטי הנקודות כמה מהסיבובים השווים? זהו אגרוף מצוין, אך ללא מאורעות מיוחדים. פינתו של הגלר עושה רושם שהיא רגועה למדי. הם מרגישים שהקרב בכיס. אני לא.

***

"המוטיבציה הגדולה ביותר שלי היא שכולם אומרים שאין לי סיכוי. ככה אני אוהב זאת, להיות האנדרדוג. אך אני אפתיע את כולם. אראה שלא רק לרקוד אני ידוע, אלא גם להלום. ברור שהגלר הוא בעל הסיכויים על הנייר. גם אני, לו הייתי מהמר, הייתי מתערב על הגלר. אך אילו הייתי אדם חכם הייתי מתערב על שוגר". כך הוא אמר לנו, קבוצת כתבים, ב"וולדורף אסטוריה" בניו-יורק לאחרחתימת החוזה על הקרב לפני כמה חודשים.

נשקו של הגלר הוא חבטת הוק ימנית. שוגר אוהב להכין את היריב בשמאל ולסיים בימין. להגלר רקורד של 62 ניצחונות, שני הפסדים ושתי תוצאות תיקו. שוגר, לעומתו, "ילד בצופים" עם רקורד של  33 ניצחונות והפסד אחד. הגלר כבד יותר, חזק יותר. שרירי הרבה יותר. שוגר קל ומהיר יותר. מרבלס הוא שמאלי העובר לעתים להתאגרף כימני, באמצע הסיבוב. ליאונרד תמיד ימני. הגלר מכה אנשים וטורף אותם בכוח אדירים. מוסטפה האשמו נזקק ל-55 תפרים אחרי שהגלר סיים עליו יום עבודה. ליאונרד אף פעם לא מועך אנשים, אלא פשוט מתסכל אותם: "הנה אני פה, עכשיו אני שם". הם רואים את חיוך הסכרין שלו ורוצים למעוך אותו, אך המהלומות פוגעות רק באוויר הדחוס של הזירה. הגלר מחסל במהומה אדירה אחת. שוגר מחסל בסכום מיתוסף של מהלומות קצרות.

כשאנחנו שואלים את שוגר כיצד מעז הוא לעלות נגד הטוב שבטובים ללא כל קרב הכנה, הוא עונה בחיוכו הכובש: "הסיבובים הראשונים הם ההרצה שלי. מהרביעי ועד השביעי אני משחק את משחקי הרגיל: ריקוד ותנועה ו… באם, ג'אב שמאלי. הטעייה לימין ואז תזוזה לשמאל  ו… באם, אפרקט ימני. מהשמיני ועד הסיום זהו שואו-טיים. הגלר יתחנן שאניח לו, רשמו את מילותי".

שלשום, במסיבת העיתונאים הגדולה האחרונה לפני הקרב, פתאום מתגלה שוגר חדש: מהסס, רציני ומפוחד. במקום מכונת ירייה של מילים והברקות, העומד לפנינו הוא שוגר העונה  ב"כן", 'לא', או "אעשה כמיטב יכולתי". הגלר לעומתו בוטח בעצמו, מבדר ומתבדר. אני חושב שאפילו ראיתי חיוך קטן שנצבע על פניו הזועפות. על ראשו מונח כובע בייסבול אדום חדש ועליו כתוב: "מלחמת עולם שנייה".

סיבוב 9

הקרב עד עתה שקול למדי. יתרון קטן לשוגר. הגלר זקוק יותר ויותר לנוק-אאוט כדי להבטיח את ניצחונו. אך כפפות של עשר אונקיות הן לא כפפות של שמונה (כפי שדרשה חמולת ריי, ולהפתעת כולנו, המנג'רים של הגלר הסכימו בטמטומם): ידיו נראות לי קצת עייפות ופגזיו חסרי עוקץ. הכפפות כבדות ושוגר מהיר מדי. לא רק שהוא מהיר, אלא שהוא מגביר את מהירותו. הוא מרקד, נע, מנפנף לקהל, מחייך. זורק קומבינציות לעבר הגלר המתוסכל. אולי הגלר לא הושכב, אך השואו-טיים של שוגר במיטבו.

בוקר הקרב. אני יושב ליד סכר "הובר" האדיר, המספק חשמל לחלקים גדולים של מערב ארה"ב. קרני השמש זה עתה החלו מבצבצות מעל פסגות הרי קורבאט שבמדינת אריזונה, ובעוד דקות אחדות הן יאירו את נהר קולורדו המתפתל כנחש ואת האגם הענק, הנח רדום משמאלי כששלוחותיו פונות צפונה.

מי ינצח? המשקפת מאפשרת לראות בבהירות את מימי נהר הקולורדו הקולחים במהירות. עשר שנים של מעקב אחרי שוגר והגלר עוברות גם הן במהירות לנגד עיני. התשובה ההגיונית היחידה היא שהגלר ינצח. בנוק-אאוט, בסיבובים האחרונים. היא בהירה כמימי הקולורדו. לא תיתכן תוצאה אחרת. לליאונרד אין צ'אנס. אמנם במוחו הכל כל כך ברור: הוא רואה את עצמו בפסגה, רוקד, מחליק, מכה עם כל האינסטינקטים שהיו לו בעבר. החלום יהפוך מהר מאוד לחלום בלהות, חשבתי. השוגר האמיתי, הסוכר שגבר באמנות על תומאס הרנס ב-1981, יהפוך לתחליף סוכר כשהגלר יחסל אותו. להגלר יש נשק וכוח שאפילו האינטליגנציה של ליאונרד לא תפתור. הקרב ששוגר לא היה יכול לחיות בלעדיו הוא גם הקרב שהוא לא יוכל לנצח.

אם תורם ידו של שוגר אל על בסיום הקרב, נראה רולטות מקבלות התקפות עצבים ולצדן שולחנות בלק-ג'ק שנטרפה דעתם. אך אין סיכוי כזה. היד שתורם לא תהיה של שוגר. היא תהיה של מרבלס מרווין הגלר. כשקרני השמש כבר מאירות את כל העמק והאגם שלפני, השאלה היא לא "מי". השאלה היא "מתי" ו"מה יהיה גודל ההרס". כך חשבתי.

סיבובים 10, 11, 12

כולם עכשיו על רגליהם. וילי נלסון, טיפ או'ניל וג'ין הקמן עומדים לפני וצורחים כילדים. לפני הקרב, כשהגיעו למושביהם, איש כלל לא שם לב אליהם. הם למדו הערב היכן הם עומדים בסולם העדיפויות ואהבת הקהל. על הזירה עומדים עתה שניים הלוחמים על כבודם, גבריותם, האגדה שתיכתב על חייהם. אליהם מופנת כל תשומת הלב.

שלושת הסיבובים האחרונים הם סיפור דומה לראשונים: הגלר רודף בשצף קצף, שוגר מתחמק באמנות וזורק קומבינציות תוך כדי נסיגה. בסיום העשירי, שוב אנחנו על הרגליים: שוגר החליט להראות שהוא אפילו מסוגל להחזיר מהלומות להגלר בפינה ולא רק להתחמק. השניים עומדים ומכים כמכונות ירייה אחד בשני. אז, הרגע הגדול של שוגר מגיע: הוא מנתק את המעצורים בניסיון לתפוס את העבר. זו סצינה המזכירה את מוחמד עלי במיטבו, עלי נגד ג'ורג' פורמן בזאיר. שוגר, כעלי בזמנו, נשען על חבלי הזירה, סופג מהלומות מהגלר בחיוך, כאומר: "אפילו בלי הגנה אינך יכול לגמור אתי". והגלר ממש יוצא מדעתו.

ואז, כדי להראות לשופטים, לקהל ולעולם כי הוא בשליטה מוחלטת, שוגר יוצא בהתקפה מוחצת מכל הכיוונים. הוא מושיט את ראשו קדימה בחיוך רחב ולועג, מחרף ומלגלג בלי טעם, וברברבנות. שנאתי אותו באותן דקות. לא מגיע לאלוף כהגלר שמישהו – לא משנה מי – ילעג לו. אני משוכנע עכשיו שהגלר רוצה לחסל את שוגר לא רק כדי לסיים את הקרב הזה אלא לחלוטין. הבעיה היא שעם כל השנאה והתסכול, הגלר לא מסגל לעשות דבר נגד שוגר המחייך.

אבל הגלר הוא הגלר: לקראת סוף הסיבוב הוא מתקיף כמטורף, מכה ישר לגופו של שוגר, שפתאום נראה ללא אוויר כשהוא מנסה בכל כוחו לנשום את אוויר המדבר היבש. להתקפה האחרונה של הגלר יש מסר: השנה היא 1987, לא 1980, ואני הגלר, לא רוברטו דוראן (עליו גבר שוגר, מ.ל). אמנם סיבוב גדול של שוגר, אך בסיום לא חסר הרבה שיחוסל.

בסיבוב ה-12 כבר אינך יכול לשמוע את עצמך. שיגעון של ממש. הגלר פותח עם מהלומה שנוחתת על אזנו של שוגר, אך ליאונרד מחזיר עם שמאלית חזקה.

כשנשארים 20 טיקים לפני צלצול הגונג הסופי נעצרים השניים לרגע, מסתכלים זה על זה כשואלים: "מי מוביל? מי זקוק לנוק-אאוט בהתקפה האחרונה?" הם לא יודעים את התשובה בעצמם, עד כדי כך הקרב שקול. בשניות האחרונות תופס הגלר את ליאונרד בפינה עם שלוש ימניות אדירות שכמעט חיסלו אותו כמו בסוף הסיבוב ה-11, אך שוגר ניצל על ידי השעון.

כשנשמע הגונג איש לא יודע מי ניצח. שני המתאגרפים המהוללים מרימים את ידיהם כמנצחים.

גורל הקרב, גורל השניים וההיסטוריה של האגרוף נתונים עכשיו בידי שלושה שופטי נקודות. גם השופטים אינם בטוחים עם החלטה חצויה של 1-2. ראשית נקראת החלטתו של לוי פיליפו הוותיק: 113-115, הגלר". הקהל צורח. ואז, "הניקוד של השופט דייק מורטי הוא 113-115 שוגר"… הקהל משתתק. כרוז הזירה ממשיך: "השופט השלישי… חוזה גווארה המקסיקני… 110:118. לאלוף החדש במשקל בינוני, שוגר ריי ליאונרד"!

היסטריה. היסטוריה. בלגאן. מהומה ממש. עשרות אנשים על הזירה. שוגר זה עתה היה לאלוף עולם במשקל בינוני אחרי התארים שהיו לו במשקל קל וחצי-בינוני. רעידת אדמה נרשמה בסיזר פאלאס. שוגר קופץ לשחקים עם ידיים מורמות וחיוך של מנצח. הגלר? הבעת פניו היא כשל אדם היושב בניחוחות על ספסל בפארק, ופתאום מתברר לו שכדור אקדח פילח את לבו ויש לו שלוש שניות לחיות. הלם טוטלי. אי-אמון שמתבטא במין קיפאון גוף. הוא לא מאמין שהפסיד. הוא מסרב להאמין שהפסיד. בחדר הריאיונות הגלר אומר לנו שאפילו שוגר עצמו אמר לו בסיום "ניצחת". גם אני, אגב, ניקדתי את הקרב 112-116 הגלר. זאת הייתה הבעיה עם שיפוט הקרב הזה: קיים חוק בלתי כתוב באגרוף האומר, "אם אין נוק-אאוט, לא מחליטים בנקודות נגד האלוף, אלא אם כן שליטת הטוען לכתר נחרצת". אלא אם כן אין ספק שיריבו היה עליון בקרב. זה לא קרה הערב: שוגר לא היה עליון; הוא לא היה המנצח הברור, ובכל זאת זה קרה. שוגר מתנהג כאביר אמיתי: "הגלר עדיין האלוף בספר שלי. לא חיפשתי את הכתר. רציתי רק להילחם נגדו ולהראות שאני 'שייך'".

הוא יותר מ"שייך". הוא האלוף.

***

זה ניכתב שנים אח"כ בספרי "חיצים ובונבונים":

כולם היו בטוחים ששוגר יפרוש אחרי הניצחון המדהים. מה עוד היה לו להוכיח? הוא מולטי-מיליונר עם עין פגועה. אבל הוא, ג'אנקי של אגרוף, המשיך להתאגרף. הוא לחם ב-1988 נגד דון ללונדה וקם מהמזרן כדי לנצח בנוק-אאוט בתשיעי ולהיות שוב בעלים של שני תארים. ב-1989 לחם נגד שני יריבים ותיקים: פעם נוספת מול תומאס הרנס, שהשכיב את שוגר פעמיים במהלך הקרב. שוגר קם וחזר כדי להוציא תיקו ב-12 סיבובים. אחר כך שוב לחם נגד רוברטו דוראן, המתאגרף הנפלא של העבר, שאחרי שליטה מוחלטת של שוגר בקרב הרים את ידיו ואמר את ה"נו-מאס" (די, לא יותר) המפורסם שלו. ב-1991 חזר שוגר ריי ליאונרד לקרב נגד טרי נוריס, האלוף המצוין במשקל בינוני/חצי כבד. נוריס השכיבו פעמיים וניצח בנקודות בקרב חד צדדי ביותר.

אז הגיעה התקופה הקשה בחייו. הוא התגלה כמכור לסמים, ופעמיים אף התקיף את אשתו חואניטה. השניים  התגרשו ושנה אחר כך הצליח להגימל מקוק ונישא לברנדט רובי, בתו של פול מלהקת ה"פלטרס" המקורית. איש לא הבין מה הביאו לעשות קמ-בק נוסף ב-1997, הפעם נגד האלוף הנפלא הקטור "מצ'ו" קמאצ'ו. קמאצ'ו היה הרבה יותר מדי מהיר וחזק בשביל האלוף לשעבר, הזקן, והוא חבט בו כמעט ללא התנגדות. עד כדי כך היה הקרב חד צדדי, שראיתי את קמאצ'ו מסתכל אל פינתו כשואל,"'מה לעשות? להרוג אותו הרי איני רוצה!" היה זה סיום עגום מאוד לכל אוהדיו. זה היה הסוף. אחרי הקרב הגיעה הפרישה הסופית שהייתה צריכה להיות עשר שנים קודם. כיום שוגר ריי ליאונרד הוא כוכב טלוויזיה המנחה קרבות אליפות עולם, וגם מעורב בתוכנית טלוויזיה פופולרית עם סילווסטר סטלון.

כמה שהגלר התחנן לקרב חוזר, סירב שוגר ריי. כל העולם דרש קרב חוזר, אך שוגר בחר מתאגרפים חלשים להיות יריביו. נראה שידע כי קרב כמו שהיה לו נגד הגלר לא יהיה לו עוד.

הגלר, מתוסכל וזועם על שאיש לא מכריח את שוגר לקרב חוזר, עזב את ארה"ב ועבר להתגורר במילאנו, איטליה, בה בנה קריירת סרטים מוצלחת ובה הוא גר עד היום